יום חמישי

תוכי יידי

מאיר, אלמן יהודי בודד, הלך לו בשדרה לכיוון ביתו יום אחד, מקווה שמשהו טוב יקרה לחייו.

בשעה שעבר על פני חנות חיות מחמד, שמע קול צרחני צועק באידיש: "קוואאאק... ווס מאכסט דו? [מה שלומך?]"

מאיר שפשף את עיניו ואת אזניו, ולא האמין.

אידיש מושלמת.

בעל החנות דחק בו: "בוא היכנס, חבר, ובדוק את התוכי הזה..."

מאיר נכנס.

התוכי האפריקאי זקף את ראשו ואמר: "ווס? קענסט שפרעכען אידיש?" [מה? אתה יכול לדבר אידיש?]

בתוך דקות הניח מאיר חמש מאות דולרים על הדלפק, ונשא את התוכי בכלובו יחד איתו.

במשך כל הלילה דיבר עם התוכי. באידיש.

הוא סיפר לתוכי אודות הרפתקאות אביו בבואו לאמריקה. על כמה יפה היתה אשתו המנוחה, שרה, כאשר היתה כלה צעירה. על משפחתו. על שנות עבודתו בעסקי ההלבשה, ועל פלורידה.

התוכי הקשיב והעיר הערות. השניים חלקו ביניהם מספר אגוזים.

התוכי סיפר לו אודות החיים בחנות החיות, כמה בודד היה בסופי שבוע.

לבסוף הלכו שניהם לישון.

למחרת בבוקר התחיל מאיר לשים תפילין ולהתפלל.

התוכי דרש לדעת מה הוא עושה ומאיר הסביר.

התוכי רצה לעשות אותו הדבר.

מאיר יצא והשיג סט תפילין זעיר, עבודת יד עבור התוכי.

התוכי רצה ללמוד להתפלל ולמד את כל התפילות.

הוא אפילו רצה ללמוד להתפלל בעברית.

אשר על כן, מאיר בילה שבועות וחודשים, ישב עם התוכי ולימד אותו את התורה.

עם הזמן מאיר פיתח יחסי ידידות עם התוכי ונהג בו כידידו היהודי.

בוקר אחד, בראש השנה, קם מאיר והתלבש, והיה בדרכו לעזוב את הבית כאשר התוכי ביקש להתלוות אליו.

מאיר ניסה להסביר שבית כנסת אינו מקום בשביל ציפורים, אך התוכי הצטיין בויכוח, עד שמאיר ויתר ונשא את הציפור לבית הכנסת על כתפו.

ברור מאליו שהשניים היוו מקור לסקרנות, ומאיר נשאל שאלות רבות על-ידי כולם, כולל הרב והחזן.

הם סרבו להרשות כניסה של ציפור לבניין במשך הימים הנוראים, אבל מאיר שכנע אותם להרשות זאת הפעם הזאת בלבד, בהישבעו שהתוכי יכול להתפלל.

הימורים והתערבויות נעשו בנושא זה עם מאיר.

אלפי דולרים הושמו על כך שהתוכי אינו יכול להתפלל, אינו יכול לדבר אידיש או עברית וכו'.

כל העיניים נישאו אל התוכי האפריקאי במשך הטקסים.

התוכי ישב על כתפו של מאיר כאשר ברקע חלפו להם תפילה ושיר אחד - מאיר לא שמע ולו ציוץ מהציפור.

הוא התחיל לדאוג, מכה על כתפו וממלמל בשקט, "התפלל!" כלום.

"התפלל... תוכי, אתה יכול להתפלל, אז התפלל... נו כבר, כולם מסתכלים עליך!" כלום.

לאחר שטקסי ראש השנה הסתיימו, מאיר מצא שהוא חייב לחבריו בבית הכנסת ולרבי מעל לארבעת אלפים דולרים...

הוא צעד הביתה, כה מרוגז, עד כי לא החליף מילה עם התוכי.

לבסוף, מספר רחובות מבית הכנסת התחיל התוכי לשיר שיר ישן באידיש, שמח ומאושר.

מאיר עצר והסתכל בו.

"למה? אחרי שהשגתי תפילין שנעשו במיוחד עבורך, ולימדתי אותך את תפילות הבוקר, ולימדתי אותך לקרוא בעברית ואת התורה. ולאחר שהתחננת בפני להביא אותך לבית הכנסת לראש השנה, למה? למה?! למה עשית לי את זה?"

"מאיר, אל תהיה שמוק," השיב התוכי. "חשוב על יחס ההימורים שנקבל ביום כיפור!"